חכמי צפת

במשך כמה עשורים יוצאי דופן במאה השש־עשרה הכילה העיירה הקטנה צפת יותר גדולי רוח מכל עיר אחרת בעולם היהודי. הם התפללו זה בבית כנסתו של זה, ישבו זה בבית דינו של זה, התווכחו, סמכו והשתדכו זה עם זה. אלה כמה מן האנשים שדרכיהם הצטלבו עם דרכו של מרן.

רבי יעקב בירב (מהר״י בירב)

גדול חכמי צפת כשהגיע קארו, ראש ישיבתה ובית דינה. בשנת ה׳רצ״ח (1538) יצא לחדש את הסמיכה, החוליה הראשונה בחידוש הסנהדרין. קארו היה בין הארבעה שסמך. כשנחסמה התוכנית מירושלים, עזב מהר״י בירב את הארץ; קארו ירש את מקומו בראש בית הדין והמשיך את ישיבתו.

רבי משה מטראני (המבי״ט)

עמיתו של קארו בראשות בית הדין של צפת, ובעל שו״ת בפני עצמו. שני הדיינים הגדולים לא תמיד הסכימו — מחלוקותיהם ממלאות דפים בספרות ההלכה — אך יחד הפכו את בית הדין של צפת לכתובת של העולם היהודי כולו.

רבי שלמה הלוי אלקבץ

משורר, מקובל ורעו של קארו מימי הבלקן העות׳מאני. אלקבץ הוא שכתב את האיגרת המתארת את ליל שבועות שבו דיבר המגיד, וכמו קארו נענה לקריאתו: באמצע שנות השלושים של המאה השש־עשרה התיישב בצפת. הפיוט שלו לכה דודי, המושר בכל בתי הכנסת בכל ליל שבת, נולד בצפת של מרן.

רבי משה קורדובירו (הרמ״ק)

גיסו של אלקבץ, ונמנה בין תלמידי קארו. הוסמך בצעירותו והיה למסדר הגדול של תורת הקבלה לפני האר״י; ספרו פרדס רימונים הוא עמוד תווך של המחשבה הקבלית עד היום. לפי מסורת אחת, האר״י עצמו הורה לקארו ללמוד קבלה בדרכו של הרמ״ק ולא בדרכו שלו.

רבי משה אלשיך (האלשיך הקדוש)

תלמידו של קארו מנעוריו, שהלך אחריו לצפת, כינה אותו “אבי”, ישב כדיין בבית דינו והוסמך על ידו במאמץ להחיות את סמיכת מהר״י בירב. פירושו לתורה נלמד עד היום. בית הכנסת שלו, הסמוך, הוא מן הבודדים בצפת שעל פי המסורת שרדו את רעידות האדמה; מסופר שחכמים, ובהם קארו והאר״י, באו לשמוע שם את דרשותיו בשבת.

רבי יצחק לוריא (האר״י הקדוש)

הגיע לצפת בשנת ה׳ש״ל (1570), צעיר מקארו ביותר מארבעים שנה, ובתוך שנתיים בלבד שינה את פני הקבלה לעולם. המסורת מספרת ששני הענקים — בעל התורה הנגלית ובעל התורה הנסתרת — הוקירו זה את זה והשתדכו זה עם זה. (ראו הארי והמרן.)

רבי חיים ויטאל

גדול תלמידי האר״י, שכתב את תורתו, ותלמידו של האלשיך, שסמך אותו בשנת ה׳ש״ן (1590) — כך שהסמיכה שניתנה לקארו בשנת ה׳רצ״ח עברה, דרך האלשיך, אליו.

מבקרים ובני שיח

• הרדב״ז, רבי דוד בן זמרא, ורבי יעקב קשטרו, מגדולי חכמי מצרים, באו לצפת לראותו.
• זכריה אלצ׳אהרי, המשורר והנוסע התימני, השאיר עדות ראייה על קארו המלמד את תלמידיו בשבת.
• הרמ״א, רבי משה איסרליש מקרקוב, מקבילו האשכנזי הגדול של קארו, שהגהותיו על השולחן ערוך עשו אותו לספר ההלכה של כל ישראל.
• מהרי״ל, רבי יוסף אבן לב מאיסטנבול, שבתחילה היסס להניח לתלמידיו לסמוך על הבית יוסף — עד שמקור אחד שנשכח שינה את דעתו. (ראו המקור שלא עלה בזיכרון.)
• רבי אלישע גאליקו, מחכמי צפת, שקארו ביקש ממנו לנסח אחת מתקנות הציבור האחרונות בחייו.

ולאחר מכן: השל״ה הקדוש

רבי ישעיה הלוי הורוביץ (בערך ה׳שכ״ה–ה׳ש״צ), הקרוי על שם ספרו הגדול שני לוחות הברית, עלה לארץ ישראל כחצי מאה לאחר פטירת מרן. במסכת שבועות שבספרו שימר את איגרתו של רבי שלמה אלקבץ על הלילה שבו דיבר המגיד — ובזכות השל״ה התפשט מנהג הלימוד בליל שבועות בכל העולם היהודי.