הארי והמרן

בשנת ה׳ש״ל (1570) הגיע לצפת ממצרים, עם משפחתו, אדם צעיר כבן שלושים ושש. הוא ניסה להסתיר את גדולתו, אך בתוך חודשים דיברה העיר כולה ברבי יצחק לוריא — האר״י. רבי יוסף קארו היה אז בן יותר משמונים: ראש בית הדין, בעל הבית יוסף והשולחן ערוך, הרב הנערץ ביותר בעולם היהודי.

שידוך בין שני בתים

המסורת מספרת שקארו חיפש כלה לבנו שלמה, שנולד בשנת ה׳שט״ו, ושמע על בתו של האיש החדש. קארו היה בטוח שמשפחת לוריא היא המשפחה הנכונה, וההערכה בין שני החכמים הייתה הדדית. העיר כולה, כך מסופר, המתה מן הבשורה. האירוסין נחגגו בבית לוריא, וחכמי צפת התאספו לשמוח — ודברי אבי הכלה התעלו על כל השאר.

קארו חזר לביתו מאוחר באותו לילה, כך מסופר, וסיפר לאשתו, שלא יכלה להשתתף, את אשר שמע. הוא לא מצא מילים. עומק כזה בפנימיות התורה והמצוות, אמר, הוא מעבר למה שדימה שאדם יכול להשיג; נשמתו של האיש הזה מן הנביאים הראשונים. ואז הפכה שמחתו לפחד: “דורנו אינו ראוי לאור כזה. אני ירא שלא יהיה עמנו זמן רב.” שנתיים אחר כך, בקיץ ה׳של״ב (1572), נפטר האר״י בן שלושים ושמונה.

השיעור שבו נרדם

אחרי אותו לילה, ממשיכה המסורת, ביקש קארו הזקן — עניו דיו לבקש רב צעיר ממנו ביותר מארבעים שנה — מן האר״י שילמדו קבלה. האר״י היסס, אבל למדו יחד כמה פעמים. ואז אמר לקארו בעדינות שנשמתו אינה מיועדת לקבל את החכמה הזאת בדרכו; מוטב שילמד מתורת רבי משה קורדובירו, הרמ״ק. “והרי לך סימן שאני צודק,” הוסיף. “כשאתחיל לגלות את הסודות — תירדם.” וכך היה: בכל פעם שהחל האר״י לדבר בנסתרות, נעצמו עיניו של קארו.

הסיפור אינו מסופר כדי להמעיט בכבוד מרן. המסורת מסבירה שלכל נשמה גדולה שליחות משלה. שליחותו של קארו הייתה התורה הנגלית — לערוך את שולחן ההלכה לכל ישראל — ולנסתרות היה לו מורה שמימי משלו. סיפור דומה מסופר על תלמידו, האלשיך, שגם אותו השיב האר״י אל משימתו.

נגלה ונסתר

החתונה, מספרת המסורת, נחגגה בשנת ה׳ש״ל והעיר כולה השתתפה בה. העם ראה בה יותר מאיחוד של שתי משפחות: שני פניה של התורה האחת — הנגלית, שמרן ערך, והנסתרת, שהאר״י פתח מחדש — מתאחדים תחת חופה אחת בצפת.