הסמיכה בצפת

שלשלת הסמיכה — ההסמכה העוברת מרב לתלמיד מאז סמך משה את ידיו על יהושע — נקטעה לפני יותר מאלף שנה. בלעדיה אין סנהדרין, בית הדין הגדול של שבעים ואחד. ובלי סנהדרין, לימדו כמה חכמים, אין הגאולה השלמה יכולה להתגלות.

בשנת ה׳רצ״ח (1538) יצא מהר״י בירב, גדול חכמי צפת, לחדש את השלשלת. הוא נשען על דברי הרמב״ם: שאם יסכימו כל חכמי ארץ ישראל לסמוך אחד מהם, תתחדש הסמיכה. חכמי צפת התכנסו וסמכו את מהר״י בירב, והוא סמך ארבעה חכמים — וביניהם רבי יוסף קארו. הייתה זו שעה של כיסופי גאולה עזים; רבים ציפו לה בסביבות שנת ה׳ש׳ (1540).

בירושלים טען רבי לוי אבן חביב (הרלב״ח) שחכמי ירושלים לא נשאלו, ושהחידוש אינו תקף. התפתח ויכוח חריף של קונטרסים. מהר״י בירב, שנשקפה לו סכנה, עזב את הארץ; הפולמוס לא הוכרע.

קארו לא הניח לשלשלת ליפול. אחרי פטירת מהר״י בירב סמך את תלמידו, רבי משה אלשיך; והאלשיך, בשנת ה׳ש״ן (1590), סמך את רבי חיים ויטאל. משם השלשלת נדמה. אבל במשך שני דורות, בבתי המדרש של צפת, חיה הסמיכה הקדומה שוב — ובית מדרשו של מרן היה אחד מבתיה.