השולחן והמפה
הרחק בצפון, בקרקוב, הציב לעצמו רב צעיר בשם משה איסרליש — הרמ״א — משימה גדולה: פירוש על הטור שיאסוף את כל המקורות ויכריע את ההלכה. הוא היה שקוע בעבודה כשהגיעה אליו הידיעה שהופיע ספר שעושה בדיוק את זה: הבית יוסף של רבי יוסף קארו מצפת.
הוא יכול היה לנטוש את עבודתו, או להתייצב נגד הספר החדש. הוא לא עשה לא זה ולא זה. הוא קרא את הבית יוסף וראה גם את גדולתו וגם את מה שחסר בו: הוא הלך בעיקר אחר פוסקי ספרד, ומנהגי ופסקי חכמי אשכנז ופולין נעדרו ממנו לעיתים קרובות. לכן עיצב מחדש את ספרו, דרכי משה, כהשלמה לספרו של קארו.
כשהופיע השולחן ערוך, עשה הרמ״א שוב כך. בכל מקום שבו נהגו האשכנזים אחרת, הוסיף הגהה קצרה. הוא קרא להערותיו המפה — לפרוש אותן על “השולחן הערוך”. משנדפסו יחד, היו שני החיבורים לאחד: ספר הלכה אחד לעם כולו, שבו הספרדים הולכים אחר מרן והאשכנזים אחר הרמ״א במקום שהוא חולק, וכולם לומדים באותו דף.
קשה לדמיין תשובה נדיבה יותר של גדול אחד לחברו. השניים לא נפגשו מעולם. ספריהם מונחים זה לצד זה על שולחנו של כל רב יותר מארבע מאות שנה.
