הקול בליל שבועות

מי שפותח את ספר מגיד מישרים — היומן שבו רשם רבי יוסף קארו את דברי מורו השמימי — מוצא, עוד לפני שהיומן עצמו מתחיל, איגרת. כתב אותה ידידו ורעו, המשורר והמקובל רבי שלמה הלוי אלקבץ, אל חוג החכמים שהשאירו מאחור בשאלוניקי. בה מספר אלקבץ מה אירע בליל שבועות אחד בראשית שנות הש׳, אי־שם בבלקן העות׳מאני, ומדוע השניים היו עתה בדרכם לארץ ישראל. מדפיסי היומן הציבו את האיגרת בראשו כהקדמה; השל״ה הקדוש הביא אותה שוב במסכת שבועות. זהו התיאור הקדום ביותר שבידינו של תיקון ליל שבועות — והקרוב ביותר שנוכל להגיע אל קארו ואלקבץ בזמנם.

“הסכמנו”

האיגרת נפתחת בלי הקדמות: “דעו לכם כי הסכמנו החסיד נר״ו ואני עבדו ועבדיכם מהחברים…” — להדיר שינה מעיניהם בליל שבועות. אלקבץ ערך בעצמו את סדר הלימוד, והוא מפרט אותו בקפידה. הם קראו בקול ובטעמים את מעשה בראשית; את מתן תורה בספר שמות; את הברית שאחריו; את עשרת הדיברות ואת קריאת שמע שבמשנה תורה; ואת הפרק האחרון בתורה, פטירת משה. אחר כך הפטרות החג — מעשה מרכבה של יחזקאל ותפילת חבקוק — ומזמורי תהלים, שיר השירים כולו, מגילת רות כולה וסוף דברי הימים. אחר כך פנו למשנה והחלו בסדר זרעים, ואחריו בתורת הקבלה. הכול, הוא מדגיש, נעשה באימה וביראה, בנעימה ובטעמים — “דבר שלא יאומן”.

חצות

הם סיימו שתי מסכתות במשנה כאשר, בחצות, החל קול מדבר מתוך פיו של רבי יוסף קארו — קול גדול, בחיתוך אותיות, בנעימה ארוכה, והולך וחזק. השכנים שמעו ולא הבינו. החברים נפלו על פניהם, ואיש מהם לא יכול להרים את עיניו מרוב פחד.

הקול דיבר אליהם כאל בנים אהובים: “שמעו ידידי המהדרים מן המהדרים, ידידי אהובי, שלום לכם, אשריכם ואשרי ילדתכם…” הוא הזדהה: המשנה, “האם המייסרת את בניה”. אשריהם בעולם הזה ובעולם הבא, אמר, שקיבלו עליהם לעטרה בלילה הזה. זה זמן רב שכבודה מושלך לעפר, והם הקימוהו; לימודם עלה עד לשמים. “ואל תפסיקו הלימוד, כי חוט של חסד משוך עליכם, ותורתכם ערבה לפני הקב״ה.” הוא ציווה עליהם לעמוד ולומר בקול רם “ברוך שם כבוד מלכותו”, כביום הכיפורים.

“לא כל העתים שוות”

אז פנה הקול לדבר שעתיד היה לשנות את חייהם של שניהם. עלו לארץ ישראל, אמר, כי לא כל העתים שוות. והוא נטל את דברי יוסף לאחיו — “ועינכם אל תחס על כליכם” — והפך אותם: אל תחוס עינכם על חפציכם. “ואם תאבו ושמעתם, טוב הארץ ההיא תאכלו; לכן מהרו ועלו.” ולאנשים שחששו לבני ביתם ולפרנסתם הבטיח: “כי אני המפרנסת לכם ואני אפרנסכם, ואתם שלום ובתיכם וכל אשר לכם שלום.”

עם עלות השחר הלכו לטבול, כפי שעשו גם ביומיים שקדמו. והם הוכיחו את שלושת החברים שלא באו באותו לילה. כששמעו השלושה מה החמיצו, כותב אלקבץ, בכו והכו על פניהם.

הלילה השני

בחוץ לארץ שבועות נמשך יומיים. אף שאיש מהם לא ישן, החליטו לעשות הכול שוב — והפעם להיות עשרה. הקול בא מוקדם מבתחילה, כשעוד קראו את קריאת שמע, ודיבר כחצי שעה. בחצות חזר ודיבר יותר משעה. הוא האיץ בהם להתקין עצמם בפרוזדור כדי שייכנסו לטרקלין; הוכיח אותם על שהם דבקים בתאוות העולם הזה ובטיטו; ושוב, בדחיפות גדולה יותר, ציווה עליהם לעלות לארץ. אלקבץ מוסיף שמה שכתב אינו אפילו חלק אחד ממאה ממה שנאמר.

השבת שאחרי, וברית

בשבת שלאחר מכן בא הקול שוב אל קארו והזכיר לחברים את ההבטחה שהבטיחו. לפני סעודת הבוקר כינס אותם קארו והשביע אותם לקיימה, והם ענו כפי שענו ישראל בסיני: “נעשה ונשמע”. הם קיבלו עליהם תקנות של קדושה — ובהן יום אבל שבועי על החורבן, שבו לא יאכלו בשר ולא ישתו יין.

“פקחו עיניכם”

האיגרת לא נכתבה כזיכרונות. היא נכתבה כדי לשכנע. אלקבץ פונה אל החברים בשאלוניקי ומפציר בהם לפקוח את עיניהם, לראות בכל זה אות, ולהצטרף אליו ואל קארו בארץ הקודש לפני שתחלוף השעה: עת הזמיר הגיע. הוא סיפר להם הכול, הוא כותב, ובכך הציל את נפשו. הוא חותם בתפילה שבקרוב יעבדו יחד את ה׳ בארץ.

הדרך לצפת

האיגרת אינה מתארת את המסע, והמקורות המאוחרים חלוקים בפרטיו. מה שההיסטוריונים מצליחים לצרף הוא זה: הקריאה לא נענתה מיד. אלקבץ שהה זמן מה באדריאנופול, שם השלים את ספרו ברית הלוי והקדיש אותו לידידיו שם; לצפת הגיע בערך בשנת ה׳רצ״ה (1535). קארו, שעשה את דרכו דרך קושטא ומצרים, הגיע בערך בשנת ה׳רצ״ו (1536). יש אומרים שיצאו יחד והפליגו מקושטא; ויש אומרים שהגיעו בהפרש של שנה. כך או כך, בתוך שנים ספורות מאותו ליל שבועות היו שניהם בצפת — קארו כדי להיות לראש בית דינה ולגדול מוריה, ואלקבץ כדי לכתוב בהריה את לכה דודי, שכל עם ישראל שר בכל ליל שבת.

הקול עמד בדברו. כל ימיהם חיו בארץ שאליה שלח אותם — והידידות שהחלה בלילה שבו ניתנה התורה קבורה עמם בבית העלמין העתיק של צפת.

כיצד נדדה האיגרת

אלקבץ כתב לחוג קטן של ידידים; לא יכול היה לשער מי יקרא את דבריו. כעבור יותר ממאה שנה הציבו מדפיסי מגיד מישרים את איגרתו בראש הספר, והשל״ה — רבי ישעיה הלוי הורוביץ — הביא אותה במסכת שבועות כדוגמה לדרך שבה ראוי לבלות את הלילה. ובצפת עצמה, דור אחרי שנכתבה האיגרת, לימד גם האר״י על החשיבות הגדולה של ניעור ולימוד באותו לילה, כפי שרשם תלמידו רבי חיים ויטאל. דרך הדפים האלה הפך משמר הלילה של חברים ספורים לתיקון ליל שבועות הנהוג בבתי כנסת בכל העולם — וגם, מדי שנה, בבית מדרשו של מרן בצפת.