מאתיים על הספסלים

בסביבות ה׳שכ״ז (1567) עבר בארץ ישראל משורר ונוסע תימני, זכריה אלצ׳אהרי, והגיע לצפת. שנים אחר כך, בשובו לתימן, כתב ספר בפרוזה מחורזת על מסעותיו — ובו השאיר לנו את התיאור היחיד של עד ראייה על רבי יוסף קארו המלמד בבית מדרשו.

הוא הלך, הוא כותב, בשבת אחת, לראות את מקום תורתו של האיש הגדול. כל כך נבעת, עד שישב בכניסה, ליד מזוזת השער. בפנים ישב החכם הזקן על כיסא ודיבר. בדבריו, אומר אלצ׳אהרי, הרים את האנשים מעול ימיהם וקירב אותם אל ה׳, והלביש אותם כביכול בגדי חמודות, בשעה שדרש את הפסוק “תורת ה׳ תמימה משיבת נפש” — בפשוטו ובסודו.

לפניו, על ספסלים, ישבו כמאתיים תלמידים — נכבדים ומופלגים, בלשון הנוסע. כשסיים הרב, רמז לאחד התלמידים שמולו לדבר. הצעיר דיבר ברהיטות כזאת, בטענות משכנעות כל כך על הנשמה, שהחכם הזקן השתומם, הקימו וכיבדו מעל כל הנוכחים.

אלצ׳אהרי נשאר עוד זמן מה, עד שרמז הרב לתלמידיו לקום, ונתן לכל אחד מהם משנה ללמוד. וכך הלכו לדרכם.

זה האולם שבו אתם עומדים בביקורכם. הספסלים אחרים, הקירות נבנו מחדש; אבל כאן ישבו המאתיים.