כשרעדה האדמה

בסתיו ה׳תקי״ט (1759) פגעה בגליל רעידת אדמה גדולה והפילה חלק גדול מצפת. בית מדרשו של מרן נחרב עם השאר; כשנבנה מחדש, נבנה במידות קטנות מבעבר.

אחר כך, ביום כ״ד בטבת ה׳תקצ״ז — הראשון בינואר 1837 — באה רעידת האדמה הנוראה ביותר בזיכרונה של צפת. ברגעים ספורים קרס רוב הרובע היהודי, הבנוי בטרסות במדרון התלול, אל תוך עצמו; בתי הרחובות העליונים נפלו על אלה שמתחתם. אלפים נהרגו. בית הכנסת בית יוסף נפגע קשות פעם נוספת.

האוצר שמתחת לרצפה

הוא נבנה מחדש — ומסורת צפת קושרת את הבנייה לנדיב בשם יצחק גואטה. וכאן מתחילה האגדה. גואטה, כך מסופר, נתן את כל מה שנדרש — ואז הפריש עוד מחצית וטמן אותה מתחת לרצפת בית הכנסת. היא מחכה שם, היו אומרים זקני צפת, ליום שבו יבוא המשיח, כשיהיה בה צורך לבנות את בית הכנסת בארץ הבנויה.

איש לא חפר לבדוק. אולי איש גם לא צריך.

הרצפה עצמה

הביטו למטה כשאתם מבקרים. הרצפה מרוצפת באריחי שיש איטלקי, והמסורת מפנה את תשומת הלב לדרך שבה הונחו: כך שאף פינה של אריח אחד אינה נוגעת בפינת חברו. יש אומרים שזו פשוט אומנות הרצף; יש אומרים שהייתה לכך משמעות משלה. הגבאי יספר לכם את גרסתו.